חג
השבועות הוא הוא החג בו מסתיימת ספירת העומר, ובימים עברו הונפה במקדש מנחת העומר
והחלו ימי קציר החיטים – בתחילה השעורה, שלרוב יועדה למאכל בהמות, ולאחריה החיטה –
הבסיס למזונו של האדם בעבר. כל כך מרכזית הייתה החיטה עד שחז"ל זיהו את פרי
גן העדן עם החיטה [בין השאר במדרש בראשית רבה ט"ו ז'].
החיטה,
בסיס המזון ואחד משבעת המינים מזוהה עם חג השבועות.
בבית
הספר "נעמי שמר" שבנתניה יצרו יוזמה ושמה "שיר ושיח" . היוזמה
עוסקת בשילוב בין שירי נעמי שמר למקורות ישראל. כך נלמדות אגדות חז"ל ופרקי
אבות בהקבלה ליצירתה של נעמי שמר; שכן, נעמי שמר הייתה מעורה היטב במקורות ישראל
ושילבה אותם ברבים משיריה כשהם ארוגים היטב – אם במרומז ואם בהתייחסות ישירה.
שירה
הידוע מכל, "ירושלים
של זהב", שואב השראה מתכשיט ידוע מימי חז"ל – תכשיט זהב שנקרא
"ירושלים של זהב" אותו כמה רבי עקיבא העני לתת לאשתו, בתו של כלבא שבוע,
כמסופר במדרש:
לקראת
חג השבועות יזמו בבית הספר למידת חברותא, בה תלמידות ותלמידי כיתות ה' מלמדים את
תלמידות ותלמידי כיתות ג' על חג השבועות, על החיטה ועל המקורות המתייחסים אליה ועד
להיכרות עם התהליך המורכב של הכנת הלחם.
שירה
של נעמי שמר, "לחם האוהבים" מסכם את הלמידה ומהווה ברכה לחג ולימים שעוד
נכונו לנו:
בבית
הספר "ראשונים" בבת ים הוקמה יוזמה ושמה "הזיכרון הוא המקיים את
האדם בארץ החיים".
הימים
הם הימים הלאומיים שלנו, בטרם יגיע יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה,
ובבית ספר ראשונים נפגשים תלמידות ותלמידי כיתות ו' עם משפחה שכולה שאחד מבניה למד
בבית הספר.
התלמידים
שמעו מפי בני המשפה על הבן, מי הוא היה, על ילדותו ונעוריו,
תחביביו וחייו.
בני המשפחה הביאו אתם תצלומים משפחתיים, חפצים אישיים וזיכרון חי של האדם שהיה,
ואיננו.
בימי
הזיכרון שמים דגש בבית הספר על הקהילתיות, הקשר בין התלמידים והמשפחות ועל הערבות
ההדדית. מנהלת בית הספר, הגברת עינת ולדמן יחד עם המורה היזמת, מירב מויאל מדגישות
את המוטו שלהן ליוזמה:
"שבכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו
כחלק מהעם היהודי"
ההיכרות
המשותפת מגיעה לשיאה בערב משותף למשפחות ולקהילת בתי הספר כולה:
ערב של שירים,
ריקודים וסיפורי החיים של הנופלים.
ערב שהופך את הזיכרון לדבר חי ומתמשך ואת
התלמידות והתלמידים לעוסקים בקיום הזיכרון לא רק כמשתתפים, אלא כשותפים פעילים ומעורבים.
